דברים שרואים מכאן לא רואים משם….

מאת: שרית כץ

הכאב חלף…נותרה התשישות ואז הניחו בחיקי צרור מייבב בעל ראש פירמידה. זה יחלוף תוך ימים ספורים שחה לי האחות והניחה אותי לנפשי עם הצרור.  הבטתי בו ולפתע פסק בכיו ונדמה היה לי כמחייך. נעם. החלטתי ביני לבין עצמי וקראתי לו בשמו. נעם נרדם ונלקח מחיקי ואני הובלתי לחדר יולדות בו שהו כבר תשע נשים.

שלום ומזל טוב לכן אמרתי בקול חלוש ורציתי רק להתבודד עם עצמי ולהטמיע בראשי את המחשבה שאני אמא.

חלף עלי לילה קשה מנשוא. דיממתי ללא הרף ולא עצמתי עין. אחיות יצאו ובאו וטיפלו בי ושאר היולדות התהפכו על משכבן בגללי.

עם בוקר, בעודי פוקחת עין עייפה עמדו שתי נשים זרות משני עברי המיטה. ארשת מוקפדת הייתה נסוכה על פניהן. התואילי לבוא עמנו לחדר פרטי?  נשאלתי. זאת הייתה שאלה בעלמא, שכן זה נשמע כהוראה מוקפדת. אחות מהמחלקה סיפרה להן שאין ביכולתי ללכת ולכן הובלתי כלאחר כבוד בכסא גלגלים לחדר מבודד.

שתי הנשים התיישבו מעבר לשולחן מולי ואני התבוננתי בהן בחוסר עניין בולט. סבר פניהן היה כשתי דמויות הלקוחות מעולמו של קפקא.

אנחנו פסיכולוגית ועובדת סוציאלית, הציגו עצמן שתי הנשים. מה את מתכוונת לעשות? נשאלתי. למה אתן מתכוונות שאלתי בשאלה על שאלה. בכוונתי תיכף לחזור לחדר ולקבל ערימת מבקרים ולנסות להכיר את בני אם יותר לי.

הלא את אם לא נשואה. מה את מתכוונת לעשות עם הרך הנולד. השנה הייתה 1986. בי"ח הקריה בת"א . טרום העלייה הרוסית. הייתי חריגה בעיני המתבונן מהצד. כנראה. מעולם בכל תקופת הריוני לא חשתי כך ולו לדקה אחת.

ואז, ירדתי לסוף דעתן. פרצתי בצחוק על אף עייפותי ותשישותי. כל גופי היה דווי וכאוב. צחוקי נשמע היטב בכל המחלקה. לרך הנולד סיפרתי להן קוראים נעם. הוא בני, וכאמו, אני מתכוונת לגדלו ולחנכו כמיטב יכולתי בדיוק כפי שאתן, במידה והנכן אמהות מתכוונות לגדל את ילדיכן. ומה תאמרי לסביבתך ולילד לכשיגדל נשאלתי. מה שאתה מקרין לעולם אמרתי להן, כך העולם מקבל אותך עניתי להן ודעת הסביבה בעניין זה תשתנה בחלוף השנים, ולא, לעולם יש בעייה, אך לי לא. ובאשר לילד, אספר לו האמת בבוא העת ועד אז וגם לאחר מכן לא יחסר לו מאומה. מוטב חיים מאשר לא חיים…. הלא כן?

שתי הנשים התבוננו בי בתדהמה מהולה בעניין. הובלתי לחדרי בעודן מודות לי. החדר היה מוצף במבקרים שלי. לא היה ביכולת המקום להכיל את כולם. צרורות על גבי צרורות של פרחים המתינו לי בעודי מחלקת את כולם לצוות הרפואי ולשאר הנשים. אימי היקרה ניצחה על המלאכה וחבריי התבוננו בי ובעיניי שהוצפו באושר. כן. אני כעת אמא.

לאחר לכתם של המוני המבקרים שלא פסקו להגיע במשך היום ולאחר שעות ההנקה, נותרתי בחדר עם שאר הנשים שמשום מה התבוננו בי כאחרת. תאמרי לי, שאלה אחת מהן, מי מבין כל המבקרים הינו בעלך. אפשר לשאול?  הוסיפה ואמרה. צחקתי שוב ובחיוך אמרתי, ובכן, איני נשואה. אני אם חד הורית. דומיה השתררה בחדר ורק רחשים נשמעו בחדר מכיוון עמדת האחיות. לפתע, דווקא האשה החרדית מבני ברק, ששכבה כששביס על ראשה, אמרה לפתע :"יווו…. אני מעריצה אותך"… איזה אומץ יש לך… חייכתי אליה וקולי נשמע ברמה :"אינני אמיצה כלל. אני בדיוק כמוכן. אתן אמהות ואני אמא. אין שום שוני בינינו. בין רגע, הפכתי את עולמן ושיניתי את כיוון מחשבתן.

למחרת בבוקר, לתדהמתי הרבה, הופיעו שתי הנשים שוב. הפסיכולוגית והעובדת הסוציאלית. התסריט חזר על עצמו, ושוב הובלתי לחדר מבודד. הפעם, חייכו הנשים לעברי ואף הציעו לי קפה ועוגיות. היות וזו בעייה חדשה, אמרו לי, משרד הבריאות נרתם ופותח סדנא לאמהות בלתי נשואות. הפסקתי את דבריהן, בפרץ, ואמרתי: זו איננה בעייה. זו היא מגמה חדשה וחדשנית, אולי אך בהחלט לא בעייה. ולא, איני זקוקה להדרכה או לסדנא. תודה. לא, אמרה הפסיכולוגית. אנו מבקשות ממך שתנחי אתנו את הסדנא כאם שעברה את התהליך, עם אותה ההחלטה שלך וההסבר שלך, שאת חשה כאם לא שונה משום אם אחרת. אנו זקוקות לך בהעברת הסדנא. ואכן, ברבות הימים, סייעתי בהנחיית שתי סדנאות לאמהות חד הוריות במשרד הבריאות וכעבור זמן במסגרת עיריית ת"א. אני אם חד הורית ולא, מעולם לא חשתי שונה מאף אם אחרת ולשנייה אחת, לא חשתי יוצאת דופן.