הבא בתור הוא סוס…

 

סוס זאת חיה מדהימה.
היא חזקה ואצילית. ניתן לאלף אותה, אך לעולם לא תאבד את אופיה האמיתי.

זאת חיה שצריך לכבד, אין אפשרות אחרת.

ויש המון פתגמים עם סוסים – שניים שאני מאוד אוהבת ומתאימים לי לפה:
לא בודקים שיניים של סוס שקיבלת במתנה ו לא מחליפים סוס מנצח.
וואלה – שני משפטים די הגיוניים, לא?
אבל…

אם את הסוס לא קיבלת במתנה, אלא…. בחרת בו?
ואם הסוס הזה לא מנצח כל הזמן (או בכלל), אלא מקרטע, עושה מה שבא לו, אולי קצת עקום או צולע, אולי אגרסיבי ותוקפני כלפי הסוסים האחרים…

מה אז?

מחליפים אותו?

דילמה…
אני הרי יודעת מה יש לי – הסוס הזה היה איתי המון זמן, נגיד…10 שנים – יום יום – שעה שעה.

גידלתי אותו, נתתי לו מקום, אפשרתי לו לעשות מה שטוב לו, דאגתי לו, פירגנתי, עודדתי, האמנתי בו (גם כשהוא פישל לא פעם) ועכשיו פשוט להחליף סוס?  לא עדיף רעה ידועה מאשר אולי-טובה חדשה?
שינוי זה דבר מאוד מאוד מפחיד.
ובאותה נשימה:
שינוי הוא הדבר ההכרחי לגדילה, התפתחות, צמיחה והישרדות.
כדי לשרוד אנחנו אמורים להסתכל סביבנו ולראות באיזה אופן עלינו לנוע (= להשתנות) בכדי לספק את הצרכים שלנו.
ובחזרה לסוס – אנחנו רוצים לנצח (אני נגד מירוצי סוסים – לפרוטוקול), אנחנו רוצים את הסוס הטוב ביותר, היפה ביותר, שיביא לנו את הניצחון… אז אם הסוס הזה, כבר שנים (נגיד 10) לא עושה את מה שציפינו ממנו… לא הגיע הזמן להחליף?
עכשיו שימו סוסים ומטאפורות בצד. בואו נדבר על שינוי.
שנתנו הראשונה רצופה שינויים מדהימים – החיוך הראשון, ההיפוך המרגש מהבטן אל הגב ולהיפך, זחילה, עמידה, קולות ראשונים, הברות ראשונות, דיבור. כל יום הוא שינוי ואנחנו, ההורים מצפים לו. משמעות השינוי עבורנו היא התפתחות תקינה, נכון?
איפשהו במהלך מסע החיים, הרעיון, ש"שינוי הוא התפתחות" נשכח ואנחנו מתחילים להתקבע, לעבוד על אוטומט – יש לנו צד במיטה, כיסא קבוע ליד שולחן האוכל, אנחנו שותים את הקפה שלנו בצורה מסוימת ולא משנים את המסלול בדרך לעבודה, אנחנו נמשכים לתכונות מסויימות ונדחים מאחרות, יש לנו את אותם משפטי מחץ ואת אותן התגובות ולאט לאט נדמה לנו שאנחנו יודעים הכל, בטוחים במי שאנחנו והכל פתור.

ואז… הפתעה!!!!

מגיעים החיים!!!

– אהבה חדשה, הריון, פיטורין, מוות, מחלה, קשר מן העבר שחודש – הקלפים נטרפים. לטוב ולרע. השינוי מתרחש גם (ובעיקר), כשלא מזמינים אותו, ואין לנו ברירה אלא להתמודד איתו.
עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון – קביעות ובהירות, תשתית ותכניות – אין חשוב מאלה, לתחושת ביטחון, לשקט נפשי ולהגדרה עצמית. כהורים, אנחנו אמורים לספק לילדינו תחושת יציבות וביטחון, כי רק מתוך תחושה כזאת הם…. מה? נו? מה? י ש ת נ ו, יתפתחו ויתהוו להיות אנשים בוגרים, עצמאיים, בטוחים בעצמם, זקופי קומה ותורמים לחברה.
מכאן, שגם אנחנו על פי רוב נרצה את המוכר והידוע, לא כי זה טוב בהכרח, אלא כי זה… מוכר וידוע…

אבל אז…

נתקעים: 

– בעבודה מתסכלת
– במערכת יחסים לא מספקת
– עם רגשות לא מעובדים
– עם ביקורת עצמית קשה…
– עם קונפליקטים לא פתורים
ורוצים משהו אחר… צריכים שינוי…. אבל מפחדים.
אל תפחדו. כולנו באותה סירה. האמת היא ששום דבר לא קבוע. הכל משתנה. כל הזמן. תמיד.
קביעות זאת פיקציה, זאת פנטזיה והחיים מזכירים לנו את זה על בסיס יומיומי.
אל תשנו את הכל בבת אחת, תתחילו בדבר אחד. תראו מה זה עושה לכם.
ואל תעשו את השינוי לבד – תעזרו בחבר, בהורה, באיש מקצוע…
ואל תחשבו שזה יהיה קל – כי האוטומט שלנו תמיד ירצה שנחזור אליו…
ותהיו גאים בעצמכם – כי אתם מתפתחים וגדלים ולא מפסיקים להתהוות, ואולי אפילו להשתפר בעצמכם ולשפר את סביבתכם.

ובאווירת הבחירות הקרבות: אולי הגיע הזמן… גם את הסוס – להחליף.