למחנכת של הבן שלי

למחנכת של הבן שלי, כל כך חיכיתי ששנת הלימודים הזאת תסתיים ואת הסיבה היחידה לכך. ניסיתי לחשוב חיובי אבל אין לי ולו מילה אחת טובה לכתוב לך. 

הכותבת בוחרת להישאר בעילום שם.

קיבלת כיתה מצוינת ומגובשת, אשר כוללת 27 תלמידים בסך הכל. קיבלת את הכיתה שנחשבה לכיתה הטובה ביותר בבית הספר ופשוט הרסת אותה. את היית זו שביקשה לחנך דווקא את הכיתה הזאת אחרי יותר מעשור שלא חינכת, אבל ”שכחת“ לציין שהסיבה לבקשה לא נבעה מהרצון להשפיע ולעצב ילדים רכים, אלא משום שאת קרובה לפנסיה וחינוך כיתה בשנתיים שקודמות לכך, מגדילות את ההכנסה אחר כך באופן משמעותי.

מהר מאוד חלחלה בנו ההבנה שאנחנו ובעיקר ילדינו ממש לא מעניינים אותך. לא היה לך רצון אמיתי לחנך, להשפיע ללמד או פשוט להיות שם. ואי אפשר לעבוד על ילדים – התלמידים הרגישו את זה וספגו את הכל. כמעט כולם סיפרו לאורך כל השנה שפשוט לא אכפת לך. ההתנהגות שלך השפיעה עלינו מאוד כי עד שפגשנו בך כל הגננות והמחנכים שבהם נתקלנו במערכת החינוך (כן, זו הציבורית) היו הפוכים ממך – מלאי אהבה, רצון להשפיע ולהיות שם עבור הילדים.

חוסר האכפתיות שהפגנת כלפי התלמידים (וגם כלפינו, ההורים) זעק לשמיים כבר בתחילת השנה. התלמידים ממש לא עניינו אותך ופתאום הבעיות התחילו לצוץ. אפילו לא שמת לב כשאחת הילדות הוחרמה במשך כמעט חודש, לא ידעת לטפל במקרה אחר של מעשה מגונה שבוצע בתלמידה בכיתה, הרעש והבלאגן חגגו בכיתה והמורים המקצועיים (וגם את) התקשיתם ללמד.

ההבדל בלט במיוחד כשהשווינו אותך, השוואה בלתי נמנעת, למחנכת הקודמת. זאת שראתה כל ילד וילד והתייחסה את התלמידים כאילו היו הילדים האישיים שלה. זאת שהייתה מורה לחיים שהתלמידים אהבו אותה, בטחו בה ורצו להיות במחיצתה.

מהר מאוד גם בבית הספר הבינו את גודל הטעות כשנתנו לך לחנך כיתה אבל את המשכת באדישותך ובחוסר האכפתיות שלך. הילדים היו לשקופים ומזל שהמורים המקצועיים, היועצת והמנהלת היו שם כדי להיות עם האצבע על הדופק.

אפילו לא חשבת לשאול למה אחד הילדים מפריע בכיתה. אם רק היית טורחת לעשות זאת היית מבינה שאמו נלחמת בסרטן והוא עובר תקופה נוראית של חוסר ודאות, פחד ובלבול. ילד ״מופרע״ אחר בא מבית הרוס ובסך הכל ניסה להשיג את תשומת לבך, תשומת לב חיובית שהיה רגיל לקבל מהמחנכת הקודמת, והילדה המפריעה עברה חרם במשך כמה שבועות מצד בנות הכיתה. רק כאשר המורה לחינוך גופני הבחינה בכך והסבה את תשומת לבך אמרת שתטפלי בנושא.

אני כותבת בכאב כי לא פיללתי לכזאת מחנכת. אני מאמינה במורים ומאמינה בחינוך. יודעת שלמרות המשכורת הנמוכה מרביתם מגיעים מתוך אהבה לילדים ואהבה למקצוע ולא בגלל החופשים. אני מקווה שהיית אפיזודה חולפת, שלא ניתקל בהרבה מורים כמוך במהלך השנים ושהחיובי יעלה על השלילי.

אז לא, לא קניתי לך מתנת פרידה, לא כתבתי לך ברכה מרגשת ובטח לא כתבתי מכתב הערכה עם העתק למנהלת ולמפקחת במשרד החינוך. את יודעת שמורים אחרים קיבלו זאת ממני אבל אני מרגישה שאם אני לא עושה זאת מהלב – עדיף לא לעשות זאת כלל. אני לא רוצה להיות צבועה ולהתחנף אליך רק כי נגמרה שנת הלימודים, אבל מפאת שמירה על כבודך לא ציינתי פרטים מזהים.

אז יש לי מזל שהבן שלי תלמיד מצטיין, חברותי ונאהב ולא היו בעיות מיוחדות במהלך השנה. המחנכת הקודמת, זאת שכבר הזכרתי כאן, עזרה לנו להתמודד בעבר עם התקפי זעם שהיו לו ואני רק שמחה שכאשר הוא הגיע אליך לא היו איתו בעיות חריגות. כי אם כן היו, ספק אם היית שמה לב לכך או יודעת כיצד להתנהל בסיטואציה.

אני נפרדת ממך בשמחה ויודעת שמכאן אפשר רק לעלות. את לא תחנכי בשנה הבאה אף כיתה ואחר כך תפרשי לגמלאות ולא תוכלי להרוס באדישותך עוד נפשות צעירות.

שלום ולא להתראות…