…

בתחילת השנה טיפה התביישתי ובאתי אלייך עם רגשות לא נעימים.               

 

ואז התחלת לעזור לי.

בתחילה דיברנו יותר על הבעיות שלי ואז הגענו גם למשחקים כיפיים, לציורים….

נהניתי במיוחד להיות ביער הקסום. הרגשתי שזה מקום כיפי…

מאוד אהבתי להיות פה ואני מרגישה שהמקום הזה, הוא מקום מלמד והוא גם מקום כיפי.

אני רוצה להמשיך…

עשינו הצגות, משחקים, יצירה, דמיון מודרך ודיברנו…

דיברנו על הרגלי שינה ונתת לי את אבן הכוח (היא עובדת מעולה, דרך אגב!).

נהניתי והיה לי כיף להכיר אותך. בכל שבוע שאלתי את אמא, מתי נפגשים עם שלומית וחיכיתי למפגשים שלנו.

לא תמיד היה לי קל לדבר על דברים, אבל פתחתי בפנייך הכל.

כשאתה מדבר, אתה מפרק את הדברים ומקשיב כשמישהו עוזר לך…

וגם אם הוא לא עוזר… עצם הדיבור עוזר לך…

 

את יודעת שלומית, סיפרתי לאמא ולאבא על המפגשים ועל מה עשינו בהם.. אבל לא סיפרתי להם ממש הכל…

שתישאר קצת סודיות…

 

אז איך אני מרגישה?

עצובה ושמחה ביחד – עצובה כי אנחנו עושות הפסקה ושמחה, כי היה לי כיף, חוויתי חוויות ואחרי הקיץ – אחזור.

 

הורים רבים רוצים שילדם יעבור תהליך של טיפול רגשי כזה או אחר. לא רבים הם ההורים, שמגיעים אלי ואומרים לי: הילדה שלי רוצה ללכת לטיפול, היא ביקשה ממני שאמצא לה מטפלת ואני (האמא) באמת לא  יודעת איך לעזור לה…

זה מצריך אומץ גדול מאוד להיות הורה ש"לא יודע" ושמרשה לעצמו לבקש עזרה.

זה מראה על עומק, רגישות ובגרות מרשימה, כשילד חווה מצוקה וגם יודע לדבר אותה. התהליך הטיפולי במצב כזה, הוא על פי רוב משמעותי ובעל ערך ויעילות – ההכרה בקושי, היכולת לשיים תחושות, רגשות, היכולת להעלות למודע מן הלא מודע והיכולת לנסות לפחות, לאמץ בחירות חדשות – תפיסת עולם, תגובות התנהגויות, אסטרטגיות וכלים להתמודדות עם דחק ולחץ ברגע שהם מתרחשים – כל אלה, מאפשרים עבודה עמוקה תוך שיתוף פעולה בין המטפל לילד או לילדה.

ומאיפה מגיעות כל היכולות האלה? אוקי… אז נכון שיש "אינטליגנציה רגשית" ויש ילדים ש"נולדים עם זה" – זה נחמד לחשוב ונחמד לספר את זה על הילדים שלנו, אבל לא… פחות…. מיום יציאתם לעולם, הילדים חשופים למה שקורה סביבם – הם רואים ושומעים וחווים הכל!!!

הכל!!!

את איך שמדברים אליהם

את איך שאמא מדברת אל אבא כשהוא שכח משהו.

את איך שאבא מדבר לאמא, כשעובר עליה משהו שהוא לא מבין.

את השתיקות הפאסיב – אגרסיביות.

את זה שלא מראים חולשה.

את זה שלאבא לא כואב כלום.

את זה שאמא מגלגלת עיניים כשאבא עושה עוד פעם את הדבר הזה שמרגיז אותה.

את זה שהיום   ל א       מ ד ב ר י ם !!!!!!!!!!!

את זה שלא מסתכלים היום אחד לשני בעיניים, אלא דרך מסך.

את זה שהיום רגש הוא אימוג'י.

אז אני לא אומרת שהמציאות הזאת היא "רעה". זאת המציאות – כך או כך… ויש ללמוד אותה ולהתנהל בצורה מיטיבה בתוכה. אני אומרת שלנו, כהורים, יש את האפשרות להרחיב אותה עבור ילדינו, כדי שלפחות תהיה להם האפשרות לבחור את השבילים במסע ההתהוות שלהם, כדי שכשהם יהיו במצוקה, הם ידעו להגיד אותה – בלי לפחד, עם מילים ברורות, בעיניים מישירות מבט ובידיעה כנה ואמיתית שהם לא לבד! ושמי שמביט אליהם, הוא הורה אוהב, אכפתי, מודל לדוגמה ולא…

אימוג'י…