אנחנו מבלים המון זמן סביב הילדים שלנו:

אנחנו מסיעים אותם לחוגים.
אנחנו רבים איתם על שיעורי בית.
אנחנו צועקים עליהם לסדר את החדר.
אנחנו מחרימים להם את הטלפון לשבוע.
אנחנו משתגעים כשהם רבים עם האחים שלהם.
אנחנו דואגים שתהיה בייביסיטר שתוציא אותם מהמסגרות.
אנחנו הולכים איתם לרופא כשהם חולים.
אנחנו דואגים שסבתא תגיע לשמור עליהם כשהם צריכים להישאר בבית. 

המון המון זמן סביבם!

אבל מעט מאוד זמן..

א י ת ם

אנחנו לא שואלים אותם לשלומם ("איך היה בבית ספר" לא נחשב).
אנחנו לא שואלים אותם למצב רוחם ("איך היה בבית ספר" לא נחשב).
אנחנו לא שואלים לדעתם.
אנחנו לא מתייעצים איתם.
אנחנו לא שוהים איתם בשתיקה, רק כדי להיות איתם ולידם.
אנחנו לא מסתכלים להם מספיק בעיניים (כי גם אנחנו במסכים כל הזמן).
אנחנו לא צוחקים איתם.

אנחנו לא באמת מכירים את הילדים שלנו.
והם, לא באמת מכירים אותנו.

והשנים עוברות. ממש מהר. והם גדלים ואנחנו מפספסים. יחסים.

ואת הקפה שלנו… אנחנו בדרך כלל לוקחים בטייק אווי… כי אין זמן.

"אין זמן" – אח… איזה תירוץ ענק! צמד המילים האלה הוא  תשובה כמעט לכל, שמתם לב? גם עבורנו וגם.. עבור הילדים שלנו.

אז בואו נעשה זמן                               

עבורנו, עבור הילדים שלנו ובעיקר עבור איכות היחסים ביננו לביניהם ואתם יודעים מה? בואו נשלב את זה עם קפה ומאפה, או עוגת גבינה פירורים, או בייגל טוסט עם ירקות בצד – מה שבא לכם.

בואו רגע נעצור את המירוץ המטורף, נשים את התירוצים בצד, נשב במקום נעים עם אווירה רגועה ונלמד, על כוס קפה או על שוקו, להכיר את הילדים שלנו – את האהבות שלהם, את הפחדים שלהם, את החלומות שלהם. נקשיב למילים שהם בוחרים, למה שבאמת מעסיק אותם, נצחק מהבדיחות שלהם, נלמד להכיר אותם כבני אדם (ולא כ"ילדים המכורים למסכים, שלא מעניין אותם כלום חוץ מוואצאפ ויוטיוב, שלא מזיז להם כלום והם כפויי טובה ולא אכפת להם כמה אני רצה בשבילם… בלה… בלה… בלה…").

בואו נאפשר להם להכיר גם אותנו – מי אנחנו מאחורי ה"אמא" וה"אבא" שאנחנו. בואו נזכיר להם (וגם לנו) שאנחנו לא רק לחוצים, עצבנים, נותנים פקודות, נותנים עונשים ומפעילים סנקציות, מחליטים בשבילם, עייפים וחסרי סבלנות… אנחנו אנשים מעניינים, עם מחשבות, רעיונות יצירתיים, תחביבים, סיפורים מצחיקים מהעבר, רצון ללמוד, לגדול ולהתפתח…

אתם יודעים, במירוץ המטורף הזה של חיים ועבודה ומשפחה…

אנחנו זוכרים לקבוע פגישה עם חברים, נכון?

נרשמים לחוג או חדר כושר ומקפידים להגיע ("אני על מאמאנט לא מוותרת"), לא ככה?

מידי פעם אנחנו אפילו קובעים דייט עם בן/בת הזוג, נכון? כדי לשמר את הלהבה, כדי להזכיר לנו שאנחנו ביחסים זוגיים…

אז למה שלא נקבע דייט עם הילדים שלנו?

למה לזה אין לנו אף פעם זמן?

איך עושים את זה? בבקשה:
1. מחליטים ביננו לבין עצמנו שזה חשוב לנו ואנחנו לא מוותרים על זה.
2. מצהירים בפני הילדים שלנו – אתם חשובים לי, אני אוהב/ת אתכם ואני רוצה לבלות אתכם זמן בלי כל הריצות והבלגן. מהיום נקבע לנו פעם בשבוע/פעם בשבועיים/כל ראש חודש (מה שמתאים לכם, אבל תזכרו שהתחייבות זאת התחייבות) ונצא לשבת בבית קפה.
3. משחררים אג'נדות – אל תכינו רשימת נושאים לשיחה בבית הקפה. מתוך שהיה ביחד נושאי השיחה יעלו ויבואו מעצמם וגם לשתוק ביחד זה טוב…
4. משאירים את החיים השוטפים מחוץ לקפה – זה לא הזמן להזכיר שמחוגים לא מבריזים, לשאול מתי הבחינה במדעים ואם למדת כבר ולמה קיבלת הערה בסמארט סקול…
5. מכבים את הטלפונים! (גם שלכם)… אתם יודעים מה.. לפחות לחצי שעה, כדי לאפשר את המגע הישיר ביניכם, ללא מתווכים מסכיים כאלה ואחרים.
6. מעריכים את שיתוף הפעולה. תבינו, זה ממש לא מובן מאליו שילדכם המתבגר ירצה לבלות אתכם. אתם באמת לא בראש מעייניו ואם הוא הגיע ושיתף פעולה  – אמרו זאת. עודדו אותו – "ממש נהניתי בחברתך היום", "היה לי מאוד מעניין לשמוע את דעתך", "תודה ששיתפת אותי"…

מבלי להרגיש ובלי מאמץ ותוך כדי לגימת ההפוך מכוס הזכוכית, נרקמים חוטים של יחסים מיטיבים ביניכם לבין ילדיכם.

יחסים שמאפשרים להם לגדול ולהיות הנשים והגברים, שאתם כל כך רוצים שהם יהיו: קשובים לאחר, אמפתיים, משתפים, בעלי דיעה, עצמאיים ובעלי ביטחון עצמי, חברותיים, מגובשים בתפיסת עולמם.

ביניכם לבינם מתהווה תקשורת מיטיבה שעל בסיסה אפשר כנראה גם לפעמים… לקחת להם את הטלפון לשבוע… (אם אתם ממש חייבים, אבל זה כבר פוסט אחר…).

 

שתו קפה – ליחסים זה יפה