כשהמחזה הדיבוק עלה לראשונה במוסקבה, בשנת 1922 ע”י שחקני הבימה, יוצריו בוודאי לא שערו ש-100 שנים לאחר מכן, בעידן הקורונה תעלה גרסה כה שונה מהמקור וכה בועטת, אשר תשנה את אופיו של המחזה ותנתץ מסגרות ומיתוסים.
מאת : יהודית סטרובולסקי
קבוצת תיאטרון הסמרטוט בניצוחו של אבי גיבסון בר אל המונה אנסמבל של שחקנים מעולים אחד אחד יהודים וערבים אילו לצד אילו מעלה גרסה מאוד פרובוקטיבית של המחזה הקלאסי כשמרכזה עיניני הון שלטון, הדרת נשים, גזענות והיחיד שמחליט להשמיע קול למרוד .
המחזה מבליט את אפסיות הנשים הנכנעות לעול הגברים האכזריים אשר מבליטים את גבריותם ואת כולן ללא הרף אל מול הנשים שלא מעזות לפצות פה. הנשים מושפלות ומקבלות עליהן את הדין, ללא עוררין.
מעבר לרמיסת הנשים מתקיים כאן במחזה את אובדן צלם האנוש כששיאה מגיעה בסצנה הקשה המדמה את מותו של כהה העור ג’ורג פלויד ע”י השוטרים, בארה”ב.
המתח הבולט בין השלטון, בעלי השררה, בעלי הדעה את מול הנשלטים , מבליט פחות ופחות את כוחה של הרוח הרעה של חנן המאהב שמוצא את מותו בדרך אכזרית אלא את המתרחש בעולמינו, מעין הצגת מיקרוקוסמוס עלום המבטא ביתר שאת את המתרחש.
הרוח של המדוכא היא המדברת, היא זו שרוצה להחזיר את העולם , לדרך הישר שאבדה .
הצעקה העזה הבוקעת מתוך המחזה היא הצעקה על המצב החברתי והפוליטי. ולעיתים נדמה שהמחזות שנכתבו בעידן הקורונה הינם אפלים , דרמטיים וחזקים יותר היות ונוצרו מתוך מציאות הזויה ובלתי מוכרת .
גרסה משונה מאוד של מחזה הדיבוק, ההופכת יותר למאניפסט חברתי מאשר מחזה זורם, כמו כן יש לקחת בחשבון שאין בסופו של המחזה מחיאות כפיים, במכוון ….עוד גורם להתרסה והצגת השוני.
למרות ריבוי התכנים והצגת העוולות – התרשמתי , משחק מעולה, מוסיקה מצמררת וביצוע כל כך “אחר” 
מילה של “אמא נגה”.
הדיבוק – גרסת הבמאי , בעקבות ש.אנסקי
בימוי: אבי גיבסון בר-אל
עיבוד: אבי גיבסון בר-אל ואמיר אוריין
שחקנים יוצרים: אורה מאירסון, אילון פרבר, מוטי רוזנצוויג, מור איילה אנגל, נעמה מנור, ענאן אבו ג’אבר, רביע חורי
עוזרת במאי: רינת מוסקונה
עיצוב תפאורה: זוהר שואף
עיצוב תלבושות: יהודית אהרון
עיצוב תאורה ומוזיקה: נדב ברנע
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין – תיאטרון החדר
דרמטורגיית גוף: סהר עזימי
