“סיגריה אחרונה” יצירתם החדשה האישית ביותר של אביגיל רובין ויואב ברתל במופע פוסט מודרני המתעתע בין חלום למציאות, בין במה לאחורי הקלעים. מילה של “אמא נגה”.
מאת : יהודית סטרובולסקי
הזמר אריק סיני הוציא שיר לו הוא קרא “נובלס – סיגריה אחרונה”, אולי בהשראת השיר בחרו אביגיל רובין ויואב ברתל את השם למופע הייחודי שלהם.
כאשר יוצר בתיאטרון מתעורר יום אחד מחלום מבעיט המנבא את כישלון הצגתו {פחד בו נתקלים יוצרים רבים} הוא נעמד אל מול קופאית שזהה במראה לרעייתו, מלצר שהינו בעצם הוא ואל מול קהל שהוא מפחד שישכח אותו, על נקלה.
ההצגה שהייתה צריכה לעלות טרם הופעת הקורונה בחיינו, נדחתה והקורונה נמצאת בעצם ברקע, או אפילו לצד שלושת הדמויות הנעות על הבמה.
הדמויות ללא שם או אישיות, אלא ערטילאיות והן יכולות להיות בעצם אנחנו או כל אחד אחר ותנועות הריקוד השזורות לאורך המופע יוצרות מעין תחושת מעגליות.
הדמויות יכולות להיות בקלות יתרה גם היוצרים וכל הפחדים שנטעו בהם במהלך הקורונה ומחשבות שמתגנבות לראש.
אין ספק, שגם לרקוזיטים שעל הבמה יש משמעות יתרה והם אכן צבועים כולם בשחור כמו הצבע של המוות, הצבע של הכלום, החור השחור שנפער וזאת על רקע בדים לבנים.
כך גם בין השחור ללבן שעל הבמה נוצרת שפה, שפה של ניגודים, שפה של פחדים, להטמע ולהעלם, להטמע ולהשכח…להזדקן ולהעלם.
“סיגריה אחרונה” מופע לאנשים חושבים, לכאילו שמבקשים לגרש את הפחדים שמשתלטים על חייהם 
מילה של “אמא נגה”.
סיגריה אחרונה
מאת: אביגיל רובין ויואב ברתל
משתתפים: אמיר גולדמן אביגיל רובין ויואב ברתל.
מוזיקה: יגאל מירטנבאום
עיצוב חלל ותלבושות: מאור צבר
ע. עיצוב: חנה בוחניק.
תאורה: דניה זמר
הפקה: ליאור זכאי
עיצוב כרזה: מיקי מטלון.
