“פול ניומן בשלמה המלך” הוא ספר ביכורים מאת צביה שרייבר, לא רק לתל אביבים ותיקים 🙂 מילה של “אמא נגה”.
מאת: שרית כץ
תערובת מענגת של שחוק ודמע מלווה את ספרה של צביה שרייבר לאורך ילדותה והתבגרותה ביפו ולאחר מכן, ברחוב שלמה המלך, בלב תל אביב. משפחתה וחבריה מככבים בספרה במארג בלתי פוסק של צבעים, ריחות וטעמים.
צביה, ילידת 1951, החלה לכתוב בסדנת כתיבה לפני למעלה מעשור, כשמשתתפי הסדנה היו דור שני לניצולי שואה. במהלך הסדנה, כתבה צביה סיפורים על משפחתה, שדווקא לא הייתה מאופיינת בעצב, אלא בשמחת חיים ועליצות. את סיפוריה נצרה צביה במגירת השולחן.
צביה, אם לשלושה ילדים בוגרים, סבתא לנכדים, התייתמה מהוריה. אחיה נפטר לפני הרבה שנים וכך גם כל שאר דמויות משפחתה המתוארות בספר.
תקופת הסגר מסיבות הקורונה, היוותה קטליזטור להוצאת הסיפורים מהמגירה, וביחד עם חברתה הטובה, שהינה עורכת לשונית במקצועה, קרם הספר עור וגידים, כשכל הדמויות קמו לתחייה במהלך התהליך וכך יצא הספר מן המגירה והחלום הפך למציאות ברת קיימא.
ז’אנר הממואר בספרות (memoir), זיכרון בצרפתית, תפס תאוצה בשנים האחרונות, על פי כתבה שפורסמה ב Time Out””, מאת תמר רפאל. הממואר מתחקה אחר זיכרונות ומשמעותם הפרטית, וחוגג את נקודת המבט האישית. בעוד הממואר משגשג בארה”ב, בארץ הוא מכה שורשים אט אט. בסיפורת שכזאת, ללא אישור הדמויות המועלות בסיפור, קיימת בעיית פרסום והיות ומדינתנו היא קטנטונת וכולם מכירים את כולם, יש לפרסם הדמויות עם שמות בדויים אלא אם התקבל אישור. לכן, בהרבה מאירועי הסיפורים של צביה, השמות הם שכאלו.
ספרה של צביה הקסים אותי, הן בשל אופן כתיבתה, המאופיין בהרבה הומור, והן בשל הזיכרון הפנומנאלי שלה עד לפרטי פרטים מדוייקים של שמות, אירועים ונסיבות. בכתיבתה, המוחשיות באה לכדי ביטוי אף בריחות ובטעמים, דוגמת הקציצות שנהגה אמה של צביה להכין כל הזמן, והן נטוות בספר לכל אורכו כחוט השני. ספר מרגש, הטומן בחובו אהבה מתרפקת למשפחה שאיננה ולעיר הבלתי נלאית תל אביב לאורך עשורים.
ספר מקסים שקשה להניחו עד סופו – מילה של “אמא נגה”
רוצים לדעת מה עשה פול נוימן ברחוב שלמה המלך? קראו בספרה של צביה שרייבר…
ניתן לרכוש את הספר בהוצאת ספרים “ניב” דרך הלינק המצורף –
