זרע התאנה הקדושה – סרטו של מוחמד רסולוף, מועמד לאוסקר לסרט הבינלאומי כנציג גרמניה, זוכה הפרס המיוחד של חבר השופטים בפסטיבל קאן ובארבעה פרסים נוספים. זוכה פרס תחרות כרמל בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה. זוכה פרס הלומייר בצרפת ובשלל פרסים נוספים ומועומדיות רבות בהן לגלובוס הזה, לבאפטא הבריטי, לסזאר ועוד ועוד. סרט שאתם חייבים לצפות ! מילה של “אמא נגה”.
בביתו, אימאן הוא בעל ואב פטריארך במלוא מובן המילה. בחוץ הוא שופט חוקר בבית המשפט המהפכני בטהראן. הוא זכה זה עתה לקידום, ואשתו ושתי בנותיו מקבלות הנחיות מדויקות לגבי מה שנדרש מהן לאור תפקידו החדש ובעל החשיבות. אבל רוח המחאה הפוליטית שמשתוללת ברחובות העיר מחלחלת גם אל תוך ביתו של אימאן, וכאשר האקדח שלו נעלם, הוא נוקט צעדים קיצוניים שרק מוסיפים למתיחות הגוברת בבית, עד שכל בני המשפחה מגיעים לקצה – ומעבר לו.
סרטו החדש של הבמאי האיראני המהולל מוחמד רסולוף זכה בפרס מיוחד של חבר השופטים ובפרס הביקורת בפסטיבל קאן האחרון, בנוסף לתשואות הסוערות ביותר שקיבל מהקהל. רסולוף נמלט ממולדתו באופן דרמטי לאחר שנגזר עליו עונש מאסר של שמונה שנים בתוספת מלקות, והצליח להגיע לקאן ברגע האחרון לקבל את הפרסים עבור הסרט – דרמה חברתית-פוליטית מותחת ומקפיאת דם, שמעזה להעביר ביקורת קשה על השלטון האיראני, ולהתייצב לצד מחאת הנשים באופן קולנועי מטלטל ורב משמעות.
סרט מרתק ומרגש. אורכו של הסרט 168 דקות העוברות בנשימה אחת! משחק מצויין ליהוק נפלא ותיעוד אמיתי ונדיר על גל המחאה השוטף את איראן. רוצו לצפות! מילה של “אמא נגה”. ממליצה לכם לקרוא בהמשך את הראיון עם יוצרי הסרט והרעיון שמאחורי הסרט. מרתק!!!
צוות אמנותי
תסריט ובימוי : מוחמד רסולוף
צילום : פויאם אגאבוביי
עריכה : אנדרו בירד
מוסיקה : קארזן מחמוד
שחקנים
אמאן: מיסג זארה
נג’מה:סוהילה גולשטני
רזבאן: מאשה רוסטאמי
סנה : סטרה מאלקי
סדף: ניושה אקאשי
איראן, גרמניה, צרפת 2026
168 דקות
פרסית תרגום לעבירת
הסרט מוצג בסינמטק תל אביב ובכל רחבי הארץ
הפצה בישראל קלנוע חדש בע”מ.
דברי הבמאי מוחמד רסולוף
ארבע שנים עברו מאז שצלמתי את סרטי הקודם ( “אין כלל רוע” בשנת 2020) עד שהתחלתי לעבוד על פרויקט חדש, במהלך הזמן הזה כתבתי כמה תסריטים אבל מה שהוביל אותי לבסוף ליצירת “זרע התאנה הקדושה”, היה המאסר החוזר שלי ב-2022. הפעם החוויה שלי היתה מיוחדת כי המאסר קרה במקביל לתחילתה של הג’ינה, גל המחאה באיראן -נשים, חיים\ חופש. אסירים פוליטיים ואני עקבנו אחרי השינויים החברתיים מתוך בית הסוהר. בעוד שהמחאות התפתחו בכיוונים בלתי צפויים והיה להם הד גדול, היינו מופתעים מגבורתן של הנשים ועוצמת המחאה.
כששוחררתי מבית הסוהר השאלה החשובה היתה על מה אעשה עכשיו סרט? זה העסיק את מחשבותיי והושפע ממה שנאמר לי על ידי איש צוות וותיק בבית הסוהר אווין, דבריו נשארו חקוקים בזכרוני. יום אחד במהלך הדיכוי הרחב של מחאת הג’ינה. האדם הזה ביקר בתאי האסירם הפוליטיים, הוא משך אותי הצידה ואמר שהוא היה רוצה לתלות את עצמו בכניסה לבית הסוהר. הוא חווה התקף רציני של ייסויר מצפון. אבל הוא לא יכול היה לשחרר את עצמו מן העבודה שהוא אהב. סיפורים כאלה משכנעים אותי שמהפכת הנשים באיראן תצליח לבסוף ותשיג את מטרותיה. דיכוי יגרום לממשל לשלוט אבל זה באופן זמני. אבל לבסוף כמו במקרים רבים להם היינו עדים בעבר, הממשלה תיכנע לדרישות של תנועת המחאה.
מיד כשוחררתי רציתי לעשות סרט שישרת את המאמצים הללו. אבל זה קשה מאד להביא אנשים שמוכנים לטול את הסיכונים הכרוכיים בכך. במשך כמה חודשים אספנו את השחקנים ואת הצוות הטכני. הפחד מן המאסר האיב לא פעם והגביר את חששם של השחקנים והצוות. האומץ שלהם היה הכוח המניע שסייע בידנו להמשיך את העבודה.
אין דבר יותר קשה מאשר להבטיח את שלומו של הצוות בעת צילום פרויקט כזה. הפחד שיזהו אותך ויעצרו אותך מטיל צל על כל דבר, אבל מתחת לצל הזה תמיד יש פתרון שאפשר למצוא. למשל הקפדנו לעבוד בצוות קטן, וגם מן הבחינה הטכנית לא היה ציוד רב מדי. אבל הכישרון והיכולת של הצלם וצוותו הביא לכך שהם התגברו ופיצו על המגבלות של הציוד. אני לא יכול להסביר איך עקפנו את המגבלות של הצנזורה הממשלתית. אבל הצלחנו. הממשלה לא יכולה לשלוט בכל. על ידי איום והפחדה של האנשים הם מנסים לצור את התחושה שהכל נמצא בשליטה שלהם. אבל זה כמו הרעש של רימון הלם , מפחיד מאיים עליך, אבל הם לא יכולים לשלוט בכל דבר.
בחירת השחקנים היתה תהליך מורכב. היינו חייבים לנחש למי מבין השחקנים יש את האומץ לקחת חלק בפרוייקט כזה בנוסף ליכולת הדרמטיות והמקצועיות. לא קשה למצוא אנשים כאלה בקולנוע האיראני אבל אתה לא יכול לחפש באופן רחב כדי לא לגרום למצב שקבוצות אנשים מעבר לאנשי הקולנוע ידעו עליו. והידיעה על כך תדלוף לעולם. זה נהיה מאד רגיש כיון שכל וזה דורש אמון רב מכל הצדדים.
במקרה של שתי הדמויות הראשיות הבוגרות , זה היה די ברור, כיון שבנוסף להיותה שחקנית נהדרת, סוילה גולשטני נקטה עמדה פוליטית וחברתית ברורה בתמיכתה באנשים במהלך ההתקוממות. היא נאסרה אבל זה לא מנע ממנה לתמוך. ועבדתי עם מיסגה זרה המשחק את האבא. בסרטי “האיש עם היושרה”. ומאז חיכינו להזדמנות לעבוד ביחד. אני יודע שהוא סרב במשך זמן רב לשחק בסרטים איראניים רשמיים במחאה על המצב החברתי ועל הצנזורה המחמירה.
כדי הגיע לבנות זה היה מורכב יותר. לא רציתי שאת סנה, הבת המתבגרת תשחק בחורה צעירה, אלא שחקנית עם בגרות אינטלקטואלית ועם מודעות לתוצאות ולמה שיכול לקרות ועם ידיעה על הלחץ של משמורת המהפכה. סטרה מלאכק היא רחוקה בגיל מאד מן הדמות שהיא מגלמת. אבל היכולת שלה להכנס לעורה של נערה מתבגרת היא מופלאה. אותו דבר לגבי האחות השנייה, לא רציתי שיגרשו אף אחת מן האוניברסיטה כיון שנטלה חלק בסרט הזה. ומאסה רוסטמי יצרה את הדמות של רזבאן בצורה מעוררת התפעלות.
נכון שקשיים כאלה אינם חדשים בתהליך היצירה שלי. החברים שלי נתקלים באותן בעיות ומצבים קשים באיראן. נאסר עליהם לעזוב את המדינה ואיימו עליהם במאסר רק בגלל שהם עמדו על רצונם לדבוק באמת אמנותית. נפתחו משפטים נגדם. רמת הדיכוי והצזנזורה גברה כל כך שהממשלה שוקלת עונשים כבדים בגלל יצירת אומנות. ולא רק בתחום הקולנוע. הראפר סאלחי נכלא ונשפט למוות. זו גם צורה של אלימות ממשלתית. כל הארגונים הבינלאומים העוקבים אחרי הפרת זכויות האדם באיראן חייבים להגיב על זה.
המשטר הנוכחי באיראן יכול להשאר בשלטון רק על ידי הפעלת כח נגד האזרחים שלו. האקדח בסיפור שלי הוא מטפורה לכח בצורה רחבה יותר. אחרי מהפכת 1979 , ערכים כאילו דתיים והכניעה ללא ערעור לממשל הדתי ולמוסדות הפוליטיים יצרו קרעים עמוקים ומחלוקות בתוך משפחות. אך כשאני מתבונן על המחאה החדשה של הצעירים נראה שהם בחרו בדרך שונה יותר פתוחה להתמודד עם המדכאים שלהם.
תקופה ארוכה חייתי על אחד האיים בדרות איראן. באי הזה יש כמה עצי תאנה מקודשים. מחזור החים של העצים האלה עניין אותי. הזרעים שלו נופלים על ענפי עצים אחרים באמצעות לשלשלת ציפורים. הזרעים הללו נובטים והשורשים שלהם נעים לעבר האדמה. וכשהם יוצאים מן האדמה עץ התאנה הקדוש עומד על רגליו שלו וענפיו חונקים את העץ המארח.
הצהרת הבמאי מחמוד רסולוף 12 במאי 2024.
הגעתי לאירופה לפני מספר ימים לאחר מסע ארוך ומורכב.
לפני חודש הודיעו לי עורכי הדין שלי שעונש המאסר שלי בן 8 שנים התקבל על ידי בית הדין לערעורים ועומד להכנס לתוקפו תוך זמן קצר. בידיעה שהחדשות על סרטי החדש יתגלו בקרוב, ידעתי מעל לכל ספק ששנים נוספות יתווספו לעונש שכבר נגזר עלי. לא היה לי זמן רב כדי לקבל את ההחלטה והיה עלי לבחור בין מאסר לעזיבת איראן. בלב כבד בחרתי בגלות. הרפובליקה האיראנית החרימה את הדרכון שלי בשנת 2017 כך שנאלצתי לעזוב את איראן בחשאי.
כמובן אני מתנגד לגזר הדין האכזרי שאילץ אותי לחיות בגלות. יחד עם זאת בתי המשפט באיראן קיבלו החלטות מוזרות, מסוכנות ואכזריות רבות שלא חשתי שאני יכול להתלונן. גזרי דין מות הוצאו נגד מתנגדי המשטר ומוחים. כרגע מידת העוצמה והאכזריות של השלטון הגיעה לרמה כזו שאנשים מחכים מדי יום לשמוע על עוד פשע מופרך של הממשלה. מכונת הרשע של הרפובליקה האיסלאמית ממשיכה בצורה מגמתית להפר את זכויות האדם.
כמה מן השחקנים הצליחו לעזוב את איראן לפני שמשמרות המהפכה גילו את הפרטים על הסרט שלי, אבל רבים מן השחקנים והטכנאים עדיין באיראן נרדפים על ידי השלטון. הם עברו חקירות ארוכות, בני משפחה של חלק מהם זומנו ואוימו. נפתחו נגדם תהלכים משפטיים בגלל השתתפותם בסרט ונמנע מהם לעזוב את המדינה. נערכה פשיטה על משרדיו של הצלם וכל הציוד שלו הוחרם. הם גם מנעו ממהנדס הקול לעזוב לקנדה. במהלך החקירות הם דרשו מן הנחקרים לדרוש ממני למשוך את הסרט מפסטיבל קאן. וניסו לשכנע את אנשי הצוות שהם לא הבינו על מה הסיפור ועברו מניפולציה כדי לעבוד על הסרט הזה.
אני מאמין שכשמונעים ממך לאמר את דבריך ולכאורה אין דרך, חייבים למצוא את הדרך.
אנשי תעשיית הקולנוע העולמית חייבים למצוא דרך משמעותית כדי לתמוך ביוצרים של סרט כזה. יש להגן על חופש הביטוי בקול חזק וברור. אנשים הנאבקים באומץ וללא מורא בגופי צנזורה במקום לתמוך בה, חייבים להיות בטוחים שהדרך בה הם נוהגים והפעילות שלהם תגובה על ידי איגודי קולנוע בינלאומיים. אני יודע מניסיוני האישי שזו תמיכה שלא ניתן להעריך את חשיבתה בהמשך דרכם של יוצרים אלו. אנשי שלי סייעו בידי לעשות את הסרט הזה וליבי ומחשבותי נתונים להם ואני חושש לבטחונם ןלשלומם האישי.
מוחמד רסולוף
יוצר קולנוע עצמאי, במאי, תסריטאי ומפיק. נולד בשיראז, איראן ב-1972. במהלך לימודי סוציואלוגיה באוניברסיטה החל ליצור סרטים דוקומנטריים וקצרים. סרטו הראשון “דימדומים” בשנת 2002 זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל פאג’אר באיראן. בעקובת סרטו השני ב-2005, “אי הברזל”. הוא נתקל בבעיות עם הצנזורה באיראן שהקשו עליו יצירת סרטים נוספים. עד היום יצר רסולוף 8 סרטים עלילתיים, אף אחד מהם לא הוצג באיראן למרות שהם זכו לקהל רב בעולם.
ב2010- הוא נאסר על סט הצילומם יחד עם ג’אפר פאנהי. במשפט הראשון בעקבות המעצר הוא נידון ל-6 שנות מאסר. עונש שהומתק אחר כך לשנה אחת והוא שוחרר בערבות.
רסולוף זכה בפרסים רבים. בשנת 2011 זכה בפרס הבמאי הטוב ביותר במסגרת “מבט מסוים” בפסטיבל קאן על סרטו “להתראות”.
ב-2013 זכה בפרס פיפרסקי, פרס המבקרים, באותה מסגרת בפסטיבל קאן על סרטו “ספרים לא נשרפים”.
וב-2017 זכה בפרס הראשי באותה מסגרת על סרטו “אדם עם יושרה”. עם שובו לאיראן נאסר עליו לעזוב את המדינה, גזר דין שעדיין חל עליו. הוא הואשם בפגיעה בבטחון הלאומי והפצת תעמולה נגד הרפובליקה האיסלאמית. למרות זאת המשיך ליצור לביים לכתוב ולהפיק, ב-2020 זכה בפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין על סרטו “אין רוע”.
ביולי 2022 הוא נאסר לאחר שחתם על עצומה נגד המשטר. בעקבות דיכוי מחאה שהתפתחה בעקבות התרסקות הרת אסון של בנין בעיר אבדאן, בדרום מערב איראן. בפברואר 2023 הוא שוחרר לאחר 7 חודשים בכלא איבין בטהרן. מיד לאחר שחרורו נפתחו חקירות נוספות בעקבות העצומה ובעקבות סרטיו.
בגלל האיסור עליו לעזוב את איראן הוא שפט מרחוק בתחרות בפסטיבל הקולנוע בברלין, בשנת 2021. ב-2023 הוא הוזמן לכהן כשופט בתחרות “מבט מסוים” בפסטיבל קאן, אבל שוב נמנע ממנו להגיע לקאן בגלל איסור היציאה מאיראן .
לאחר המאסר החל לעבוד על הסרט “זרע התאנה הקדושה”. באפריל 2024 הוא נידון למאסר של שמונה שנים וכן לקנס והחרמה של רכושו.
זמן קצר לאחר ההכרזה על השתתפות הסרט בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן הצליחו רסולוף וכמה ממשתפי הסרט לברוח לאירופה. כמה מהם במסע ארוך ומסוכן והכל כדי להמנע מעונשי מאסר באיראן.
