“מכירה פומבית” – סרטו של פסקל בוניצר, סרט נפלא מרגש , מבוסס על סיפור אמיתי . אהבנו, ממליצה בחום! מילה של “אמא נגה”.
אנדרה מאסון הוא מומחה לאמנות מהטובים בעולם, כזה שמספיק לו מבט אחד על יצירה כדי לזהות את מקורה ושוויה. אך למרות בטחונו העצמי וניסיונו המקצועי, שום דבר לא מכין אותו למה שקורה כשהוא נשלח להעריך פריט שנמצא בבית פרטי – ציור שנושא את חתימת האמן האוסטרי הדגול אגון שילה, יצירה נחשקת שרבים ניסו לאתרה אך נדמה שנעלמה מעל פני האדמה. אנדרה מאמין שזו אכן עבודה מקורית של שילה, ופוסק בהתאם. אבל כשהשמועה על התגלית מתפשטת הוא מתחיל לפקפק במסקנה הנחרצת שניפק. סרטו החדש של פסקל בוניצר, שמבוסס על סיפור אמיתי ובלתי נתפס, הוא דרמה קולחת ומיומנת שלא מפסיקה להפתיע.
סרט מרגש מאד, הנושא של גניבת חפצי אומנות ותכשיטים בתקופת השואה – לא חדשה. מכירה סיפור אישי על טבעת מיוחדת ויקרה, שנבזזה בזמן השואה והיא הוצעה כמתנה, לאישה שאני אוהבת. היא סרבה… לא הסכימה לקבל תכשיט שנגנב בדם! סיפור ההמשך, שכל מי שענדה את הטבעת חלתה, נפטרה או כל דבר רע אחר שדבק במשפחה. סרט נפלא, מרתק ועוצר נשימה! ממליצה בחום 🙂 מילה של “אמא נגה”.
צרפת 2024, 91 דקות , צרפתית תרגום לעברית ואנגלית.
הפצה בישראל קולנוע חדש בע”מ
מתוך שיחה עם פסקל בוניצר
בכותרות הפתיחה של הסרט אתה כותב שהסיפור הבדיוני הזה מבוסס על אירועים אמיתיים.
ת: אכן כן מבוסס על אירוע שקרה. הגילוי של תמונה של אגון שילה בראשית שנות ה- 2000 בביתו של עובד צעיר בחברת כימית, באחד מפרבריה של מולהאוז. הציור התגלה על ידי מומחה לאמנות מודרנית שעובד באחת מחברות המכירה הפומבית הבינלאומיות הגדולות. התברר שהציור נגנב על ידי הנאצים. הוא החוזק בחדר שחומם על די תנור פחם במשך 70 שנה. כתוצאה מכך הציור היה מאד מלוכלך.
עבדתי עם השותפה שלי אליאנה לוליק. ערכנו מעל ל20- ראיונות עם בעלי גלריות, עם עובדים בחברות מכירה פומבית, סוחרי עתיקות וכיוצא בזה. בסופו של התהליך היו לנו 250 עמודים של הערות וסיפורים. מכל אלה מצאתי את מקור ההשראה לכתוב את הסיפור, את העלילה ואת כל הדמויות המופיעות בסרט.
יש משהו מאד ציני בכל עולם הכספים זה פשוט כך ובאשר לעולם האומנות גיליתי שאנשים מגלים עניין או שהדבר שחשוב להם הוא רק כמה כסף הם יוכלו לעשות מן התמונה. הגיבור של הסרט יכול להעריך את יופייה או חשיבותה של העבודה של אגון שיליה ,אבל בסופו של יום מה שמעניין אותו הוא העניין הכספי והערך של הציור בשוק ומה תרוויח החברה שלו ממכירתה במונחים של תהילה ורווח כספי.
בכל סרטי אני מנסה לצור באלנס בין נושאים שונים אבל כאן כיון שמדובר בגניבת רכוש יהודי וגורלם של אספני אמנות הטון הוא מעט יותר רציני. אנחנו עוסקים בשואה זה הוא הרקע ההיסטורי של הסיפור. אבל זה לא הנושא של הסרט.
האם התמונה אכן מגיעה בסופו של דבר אל בעליה החוקיים, את זה אני לא יודע יש התנגשויות רבות בין הדמויות השונות בסיפור והיינו צריכים בסופו של דבר להרגיע אותן. בסרט הזה אני נוהג בדרך שונה מבעבר כשאני משנה את נקודות המבט ואת הגיבורים של העלילה מדי פעם..
דבר חדש נוסף עבורי כבמאי הוא שאני בדרך כלל ממקם את הדמויות שלי בחלל הומוגני ובפעם הראשונה בעבודה שלי אני מתרכז בשני רקעים חברתיים שונים.
בנוסף לזה עולה גם השאלה על מידת האותנטיות של התמונה. עולם האמנות מזוהם על ידי כסף ולכן הסבירות של הונאה היא איום מתמיד. זייפנים הם ליגה משל עצמם ויש כמה כאלה שהם אפילו מאד מפורסמים בשל הכישורים שלהם. אבל זה לא עניין אותי, התמונה של שילה היא אותנטית. לא רצתי להתעסק בנושא הזה. ברגע שמגלים אותה בביתם של מרטין ואימו, מבחינתי זהו שילה אמיתי. והאותנטיות שלו הוכחה.
