יש מלחמות שבהן כלי הנשק הם רובים ופצצות, ויש מלחמות שבהן הנשק הוא מילה, שיר או ספר. "בריגדת הנייר", ההפקה החדשה של תיאטרון יידישפיל, מצליחה להפוך פרק היסטורי כמעט בלתי נתפס ליצירה בימתית מרגשת, אנושית ורלוונטית להפליא. מילה של "אמא נגה".

מאת : יהודית סטרובולסקי

בלב ההצגה עומד אחד הסיפורים המיוחדים והפחות מוכרים מתקופת השואה: סיפורם של אנשי רוח, משוררים וסופרים יהודים בגטו וילנה, שנדרשו על ידי הנאצים למיין אוצרות תרבות יהודיים לקראת השמדתם. אלא שבמקום להשלים עם תפקידם הם הפכו את המשימה למבצע הצלה מחתרתי. תחת עיניהם של הנאצים סיכנו את חייהם כדי להבריח, להסתיר ולשמר ספרים, כתבי יד, יצירות אמנות ושירים. כך בעצם נולדה "בריגדת הנייר".
זהו סיפור על אנשים שהבינו כי השמדת עם אינה מסתיימת ברצח בני אדם. היא מבקשת למחוק גם את השפה, הזיכרונות היצירות ואת התרבות שמייחדת אותם, במשך דורות. דווקא במקום שבו נשללה כמעט כל אפשרות להתנגד, הם בחרו להילחם באמצעות הדבר היחיד שנותר להם: הרוח החזקה.
העלילה מצליחה לטוות יחד את סיפורם האישי של הגיבורים, ובראשם המשורר אברהם סוצקבר וחבריו, עם המאבק הגדול על שימור התרבות היהודית. היא אינה מסתפקת בהצגת אירועים היסטוריים, אלא מכניסה את הצופה אל תוך המציאות הבלתי אפשרית שבה כל דף שהוסתר, כל שיר שנכתב וכל כתב יד שניצל היו מעשה של גבורה.

אחד הדברים היפים והמיוחדים בהפקה הוא החיבור בין דרמה לתיאטרון מוזיקלי. השירים שנולדו מתוך מציאות של אימה, געגוע ותקווה מקבלים חיים חדשים באמצעות דור צעיר של זמרים ויוצרים, בוגרי בית הספר למוזיקה רימון. השילוב בין שירת היידיש, העיבודים המוזיקליים העכשוויים והטקסטים ההיסטוריים יוצר מפגש מפתיע בין עבר להווה. גם מי שאינו דובר יידיש יכול להתחבר בקלות לעוצמה הרגשית של השפה ושל השירים.
מיכאל הנגבי, המגלם את אברהם סוצקבר ומשמש גם כמספר, מעניק לסיפור עוגן בימתי ונוכחות משמעותית. לצדו יהונתן רוזן וקורל אנבל לוקץ', יחד עם האנסמבל הצעיר, יוצרים פסיפס אנושי של דמויות, קולות ורגשות. יש משהו מרשים במיוחד במפגש בין שחקנים מנוסים לבין דור צעיר שמביא אל הסיפור אנרגיה, רעננות ויכולת מוזיקלית. השירים אינם משמשים רק כאתנחתא בין סצנות, אלא הופכים לחלק בלתי נפרד מהדרמה עצמה. בולטת כאן גם האחיינית של יוסי שרעבי , רותם שרעבי שמפליאה בשירתה.

הבימוי של הדס קלדרון, שכתבה את המחזה יחד עם עודד אהרליך, משלב בין הסיפור ההיסטורי לבין שפה בימתית מוזיקלית. התנועה, המוזיקה והמרכיבים החזותיים מרחיבים את הסיפור מעבר למילים ומאפשרים לצופה לחוש את המתח, הפחד והכמיהה לחיים.
אבל השאלה החשובה ביותר שההצגה מעלה אינה נוגעת רק לעבר: האם הסיפור הזה מתאים לימינו?
התשובה היא בהחלט כן. ואולי אפילו יותר מכפי שנדמה בתחילה.
בעידן שבו מילים הופכות לכלי נשק, שבו האמת מתערערת, תרבויות נמחקות, זיכרון היסטורי עומד למבחן והמאבק על זהות ושייכות נעשה מוחשי כל כך, "בריגדת הנייר" מזכירה לנו מהו ערכה של תרבות. היא שואלת למעשה מה אנחנו מוכנים לעשות כדי לשמור על הזיכרון שלנו, על השפה שלנו ועל הסיפור שאנחנו משאירים לדורות הבאים.
יש בהצגה גם אמירה אוניברסלית: אפשר להרוס בתים, לשרוף ספריות ולנסות למחוק עם שלם, אבל אי אפשר להבטיח שהרעיונות, המילים והיצירה ייעלמו יחד עם האנשים שיצרו אותם.

"בריגדת הנייר" היא הרבה יותר מהצגת שואה. היא יצירה על כוחם של בני אדם לבחור באנושיות גם כשהעולם סביבם מאבד צלם אנוש. היא על אומץ מסוג אחר, כזה שאינו נמדד במספר האויבים שהובסו אלא במספר המילים שהצליחו להינצל.
וכשמסך יורד, נשארת מחשבה אחת: לפעמים הצלתו של ספר אחד היא הצלתו של עולם שלם.
הצגה שמהדהדת בראש עוד הרבה אחרי…. זו הצגה שמזכירה לנו כי הזיכרון אינו רק מה שאנחנו מקבלים בירושה. הוא גם מה שאנחנו בוחרים להציל. חשוב מאד! לכו לצפות! מילה של "אמא נגה".
בריגדת הנייר –
ניהול אמנותי ובימוי: הדס קלדרון
כתיבה: הדס קלדרון ועודד אהרליך
ליווי הפרויקט: אוהד חיטמן
ניהול מוסיקלי: איתי עברון וליאם פורמן
ליווי והדרכת שפת היידיש: שריאל יוסף
עיצוב תנועה: תום אפלבאום
עיצוב וידאו: יערה ניראל
עיצוב תפאורה: בתיה ומיכאל פיק
עיצוב תאורה: יאיר סלמן
עיצוב תלבושות: אלה קולסניק
עוזרת במאי: ענבל שלום
ניהול הצגה: אסף רותם
ללוח המופעים ולרכישת כרטיסים: https://yiddishpiel.smarticket.co.il/show/175


